כאן ועכשיו

ברוכה הבאה, מיה!

2012-02-13T22:46:00.000-05:00

שבע בבוקר. סבא וסבתא נכנסים לביתנו אחרי שנחתו לפני כמה שעות בנמל התעופה ניוארק.
מיד הם מתבשרים שהלידה כנראה תקרה היום, כי התחילה ירידת מים קצת לפני הגעתם, ביומו הראשון של שבוע 39 בהריון. התרגשות גדולה אצל כל הנוכחים: מהלידה הקרבה, מהמפגש המרגש אחרי יותר משנה... הכול יחד.

נעה כבר מוכנה ומצפה בהתרגשות לסבא וסבתא. שירה לא פגשה אותם מאז גיל שנה- חוץ מאשר בשיחות סקייפ- אבל כעבור זמן קצר מאוד, היא מגלה אמון מלא בסבים. נעה והיא כבר יודעות שכשהתינוקת תגיע, הן ילכו ל"מסיבת פיג'מות" אצל סבא וסבתא במלון. ואכן, עד שש בערב מבלים יחד בבית- אוכלים, משחקים, ישנים, שוב אוכלים וחוזר חלילה. בשש הבנות והסבים נשלחים מהבית, וההצגה מתחילה.

המיילדות כבר בדרך. אני כבר יודעת איך לנשום את הצירים- לא מבזבזת אנרגיה על ביטוי ווקאלי. נושמת את הכאבים. יודעת שזה כמו גל- רק צריך לעבור את השיא וזה נרגע, עד הציר הבא. אחרי 4 שעות של צירים אפקטיביים, רובם בתוך האמבטיה, מגיע שלב הלחיצות.

מחפשת את התנוחה הכי טובה. זזה ולא מוצאת את עצמי- על הצד, על הגב, בכריעה... וקצת אחרי שהראש יוצא, הכאב מכריע ואני מחליטה שעדיף ללדת ביום אחר... אבל המיילדת לא מוותרת לי.

והנה היא פה, מיה. שלושה ק"ג ושמונה מאות שמונים גרם של מתיקות ורוך.

למחרת בבוקר, הסבים מגיעים בלוויית הבנות, הנרגשות כל-כך. לשירה הקונספט של תינוק לא זר לגמרי- היא מכירה כבר את "דוהר" (זוהר) של אילת ומאיה של אילנה. היינו בטוחים שהשימוש בשם מיה יבלבל אותה, אבל היא הפנימה מיד שזו לא מאיה של חברינו הטובים...

ונעה גם היא, מאושרת מהתוספת החדשה למשפחה, שמחה להחזיק אותה בכל רגע שאפשר (בדומה לשירה).

רק מילה אחת צריך כאן: נחת. מזל טוב לכולנו!

איש!

2012-01-02T00:40:00.002-05:00

לא מזמן צפינו בסרט של דיסני, בהחלט לא מותאם לגילה של שירה.

בכל פעם שראו את הדמות ה"רעה" (אופייני לז'אנר...), שירה ציינה שזהו "איש!"

תוך שהיא מקמטת את מצחה בהבעה זועפת. באותו לילה, לפני השינה, היא קראה כמה פעמים "איש" והצביעה אל הסלון, מה שהזכיר לנו שיש דברים שראוי להמתין איתם עוד כמה שנים, במידת האפשר.

ובאותו הקשר, לאחרונה נראה שלעתים היא מחקה התנהגות שמבטאת פחד (ולא באמת חווה אותו). כך למשל, בבית חברים יש ציור של ג'ונגל, שנעה ממהרת לחלוף לידו רק עם ליווי צמוד, תוך האמירה "אני פוחדת!". שירה גם היא התחילה להצביע על הציור ולומר "אני דדת!"... תוך שהיא מחייכת חיוך קטן.

בכל מקרה, אנחנו כאן כדי להחזיק לה את היד (:

חותלות לנעה

2011-12-18T14:36:00.001-05:00

כבר כמה שנים אני מנסה להעמיק את שליטתי בסריגה. לאחרונה התחלתי להרגיש ביטחון רב יותר ביכולת ההולכת וגדלה ואני נהנית להשקיע את עצמי בפרויקטים של סריגה במסרגה אחת. אחד מהם הוא חותלות לנעה, שהתבססו על ההדרכה הזו.

נעה, בינתיים, לא ממש מוצאת בהן כל צורך... אז מזל שנהניתי לסרוג אותן, ואולי יום אחד היא עוד תימלך בדעתה...

sleepover

2011-12-18T14:28:00.000-05:00

כבר כמה זמן שנעה מייחלת לעשות מסיבת פיג'מות עם חברים, ובמיוחד אצל עידן. כמה היא ושירה שמחו כשבני משפחת שוהם באו אלינו למסיבת פיג'מות לא מזמן. ניצלנו את מזג האוויר הנעים לטיול בחוץ.

מהר מאוד התברר שלא מדובר בילדים סתם, אלא בשתי נסיכות, נסיך ואביר.

נעה ועידן בדיוק "התגרשו".

שירה נהנית ללכת בשיווי משקל על הפסים במגרש,

עידן מנסה לעזור ליובל למצוא פיתרון לבעיה,

ו... הבנים והבנות.

בגדי הבובות החדשים

2011-12-18T14:13:00.000-05:00

שירה אוהבת לשחק בבובות, ומגלה עניין גדול בהלבשתן ובהפשטתן- כמעט כמו שהיא אוהבת להלביש ולהפשיט את עצמה.
כשסיפרתי זאת לאילנה, היא אמרה שיש לה הדרכה להכנת בגדי בובות מבגדי תינוקות ישנים והציעה להכין אותם בשבילנו...

וכמה שירה נהנית מהמתנה הזו. בגד גוף, מכנסיים, אפילו שני חיתולים רב פעמיים- הכול נעשה באהבה, ומחומרים נעימים בהרבה מאלה שקיבלנו עם הבובות. אפילו נעה "נתפסה" מלבישה את הבובות השבוע...
יש לי הרגשה שהבגדים הללו ישמשו אותנו לא מעט. תודה, אילנה!

גן הפסלים בסתיו

2011-12-18T14:04:00.000-05:00

ביקרנו בגן הפסלים האהוב עלינו, Grounds For Sculpture, הפעם עם מרשה, מקס ומיילו- והנה כמה תמונות שממחישות את אופי הביקור. קרוב לוודאי שהפעם הבאה שנגיע לשם תהיה כבר באביב, עם החורף שמתחיל להגיע, רשמית.

אחיות: בתיאטרון הבובות

2011-12-10T22:36:00.032-05:00

כיף לראות כמה נעה ושירה נהנות מעשייה משותפת, כמו למשל מהעלאת הצגת תיאטרון בובות. זה לא אומר שאין ביניהן קונפליקטים. וכשזה מגיע, תמיד אנחנו משתדלים להתנהל באותה צורה:

להיות נוכחים באופן מינימלי, ורק אם נראה שנוכחותנו נזקקת, בלי לשפוט ותוך שמירה על רוגע.

להנחות לשימוש במילים ולא בכוח. לבטא את הרגש, אם מישהי זקוקה לעזרה בביטוי מילולי ("נראה לי ששירה כועסת", או "נראה לי שנעה עצובה").

לעודד את המשתתפות לתקשר ביניהן. ("אימא, שירה לקחה לי את הכדור!" -"אז תדברי איתה.")

להנחות לבקשה מהצד האחר, באופן המגדיר מה הוא מתבקש לעשות ("תתרחקי כדי שאוכל לצאת, בבקשה") במקום לתקשר בפקודות ובצעקות, המתמקדות בבקשה לא לעשות ("לא, אל תיכנסי הנה!", או "לא, זה אסור!")

וכמה מספק לשמוע, כשקונפליקטים כאלה נפתרים בעצמם בשקט ותוך הידברות וכבוד, בהתאם לכללים שכבר הוטמעו. ברור שהדברים דינמיים, ושתמיד נהיה שם אם ירצו בעזרתנו.

מונינג!

2011-12-10T22:17:00.000-05:00

חלק משגרת היום כולל הסעה של נעה לגן, ולרוב שירה מצטרפת למסע בשמחה.
כלומר, כשלא מצרפים אותה לנסיעה, היא מתקוממת.

את הגן היא מכנה "מונינג", כנראה על שום אמירת good morning, שמאפיינת את ההגעה לגן ואת המפגש עם אנשים שם.

ומעניין לראות איך נעה גאה בכל פעם לומר לכל הילדים בכיתה:
this is my baby sister!

חג ההודיה

2011-12-10T22:03:00.000-05:00

לקראת חג ההודיה, כל ילד בכיתה של נעה קיבל דף "נוצה" לקישוט.
ההורים קיבלו מכתב ובו בקשה לקשט את הנוצה ברוח החג: להתייחס לדברים שעליהם אנחנו מודים. ההורים התבקשו להפוך זאת לפרויקט משפחתי, תוך שימת דגש על כך שאין צורך שזה יהיה "יפה".

הסברנו לנעה את ההתייחסות לרוח ההודיה... וכשהיא בחרה לעטר את הנוצה בפסים צבעוניים
ולא "להודות" על שום דבר, שמחנו שהיא עושה בנוצה שלה כרצונה. לא התערבנו, כמובן.

חשנו אסירי תודה על שהתאפשר לה ולנו להיות יחד במקום שאליו היא לקחה אותנו.

צבעי אצבעות

2011-12-10T21:48:00.000-05:00

אין ספק ששירה נחשפת להרבה דברים בגילאים מוקדמים בהרבה מנעה.
החומרים כבר כאן ואחותה הגדולה משתמשת בהם לנגד עיניה.

עם זאת, יש הרבה דברים שנעה כבר לא מגיעה אליהם, ואז זה כבר מחייב השקעה הורית...
זאת אומרת: להוציא דברים מארון חומרי היצירה ולהזמין את שירה לעשייה.

בכל פעם שזה קורה, כמה משמח לראות אותה בפעולה, נהנית לחקור את הצבע בדרכים שונות.

בהחלט מצדיק את ההשקעה הלא רבה- בסידור, בניקיון, בעצם היוזמה.

צריך לזכור את זה לפעמים הבאות- אולי כך לא אוותר לעצמי ואצור הזדמנויות מסוג זה בתדירות גבוהה יותר.

תינותת!

2011-11-27T22:09:00.000-05:00

כבר כששירה הייתה בת פחות משנה, היא גילתה משיכה למשחק בבובות.

החיות, ובפרט החתולים, שנעה אהבה בערך אותו הגיל עניינו אותה הרבה פחות.

וגם כיום, היא נהנית מבובות. ועוד יותר מזה, היא נהנית מ"תינותות": כך יכונו תינוקות, אבל גם ילד או ילדה שגילו בערך כגילה של שירה.

רוצה להיות אני, וזה הכול.

2011-11-17T21:28:00.004-05:00

לא מזמן, נעה חזרה מהגן עם ספר שכל ילדי כיתתה הכינו יחד ועובר בין כולם בזה אחר זה עד שכל משפחה זוכה לצפות בו. כל ילד זכה בשני עמודים: אחד עם ציור חופשי ,ואחד עם שאלות הגננת ותשובות מפי הילד.

על כל שאלה שנעה נשאלה, היא השיבה "רפונזל". בהקשר זה, בלטה במיוחד תשובתה הנ"ל
לשאלה- "מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?"

אנחנו לא שואלים ולא נשאל שאלות הרות גורל כאלה.

יש עוד כל-כך הרבה זמן לעשייה מתוך ריכוז והנאה מהעשייה עצמה, לפני שתצטרך לשאול את עצמה, "מה מעניין אותי עד כדי כך שארצה להפוך אותו למקצוע?".

עוד כל-כך הרבה זמן להכיר את עצמה ואת יכולותיה, בלי להתבלבל משאלות לא רלבנטיות שהיא לא באמת מסוגלת לענות עליהן כרגע.

בינתיים היא מעדיפה להתמקד בדרכים לחיבור צמות מלאכותיות אל ראשה, ובטקטיקות צבירת ממתקים ב-Haloween.

שמח במטבח

2011-11-17T21:10:00.000-05:00

נעה נהנית עד מאוד משני אביזרים שהוספנו למטבחנו לאחרונה- האחד מהם הוא סט של חותכני ירקות.

היא גם נהנית להשתמש בפורס הביצים.

ועכשיו צריך למצוא דורשים לסלט ביצים, כי יכולת בני הבית לאכול סלט כזה לא עולה בקנה אחד עם ההתלהבות מההכנה.

שלג ראשון

2011-11-17T20:48:00.000-05:00

כמה התרגשנו כשפגשנו שלג בניו ג'רזי בפעם הראשונה. זה קרה עוד לפני שהבלוג התקיים, ומזל שיש תיעוד, אחרת לא היינו רואים שגם אז זה קרה מוקדם מאוד יחסית לעונה, 28 באוקטובר 2008.

נעה הייתה בת פחות משנתיים, וכמה שמחה הביא סנטימטר אחד של שלג...

וגם עכשיו, שלוש שנים לאחר מכן, שלג ראשון בעונה עודו מרגש ומפתיע. המועד, למרבה הפלא,
יצא כמעט באותו יום ממש- 29 באוקטובר (וגם התלכד עם יום הולדתה של סבתא).

מעבר לזה, אין מה להכביר במילים- השלג וחדוות גילויו מדברים בזכות עצמם.

במחוזותיה של שירה...

2011-11-10T20:37:00.000-05:00

מתגלה שוב ושוב כמה היא רגישה לתחושות טקטיליות מסוגים שונים- כמו למשל צעצועי הפליימוביל, שהיא נהנית להכניס לחולצה.

כמה חשוב לה לעשות דברים בעצמה ("בד!", כפי שהיא קוראת ל"לבד", או פשוט "אני!"),

כמה היא מודעת לצורך שלה במרחב, לפעמים- כמו כשהיא מתעקשת שלא נשב לידה, מצביעה למקום אחר ואומרת לנו "תם!" ("שם!)

וכמה היא זקוקה לנו בזמנים אחרים, פיזית או רגשית. ("צה ידיים!")

וכמה היא נהנית מחברת ילדים אחרים בכלל, ומחברת אחותה בפרט!

זה הסתיו בלי הענן

2011-11-10T20:22:00.000-05:00

אין כמו טיול בין העלים הצבעוניים של סוף הסתיו, רגע לפני השלכת- על אחת כמה וכמה כשמדובר בטיול עם חברים טובים. נפגשנו עם משפחת שוהם בפארק Turkey Swamp.

נעה, כמובן, הייתה רפונזל.

כשהתגלתה חלקת דשא מלאת חגבים, הילדים התרכזו בהם למשך דקות ארוכות.

עד שעברו לשאר משחקי דשא.

בין לבין, שירה נהנתה לאכול... הישר מידיו של יובל.

ולהשתתף עם כולם במשחק מחבואים פעיל.

ההרפתקאה נמשכה בהמשך המסלול- חזרנו לסיפורי רפונזל וחברה הדינוזאור (עידן).

כל דבר ביער גירה את דמיונם של הילדים והשתלב במסע ההרפתקאות.

לקינוח, התכנסנו למשחק עם חברים שהוביל, אלא מה, לאגם הקר.
הצטרפותם של חברים נוספים הלהיטה את הרוחות והעלתה את המורל.

נראה שהמציאות של המים, הקרים עד מאוד, לא הפריעה להמשך המשחק.

נקווה להספיק כמה שיותר מסעות כאלה לפני פרוץ החורף, רשמית.

כשסבתא נאוי מבקרת-

2011-11-10T19:48:00.000-05:00

לשמחת כולם, זה יצא בזמן מושלם: כשרוב איסוף הנתונים במעבדה של רועי הסתיים,

כשמזג האוויר כבר לא היה חם מדי ועוד לא קר מדי,

וכך זכינו כולנו לקמצוץ סבתא, וסבתא זכתה לפגוש את כולנו שוב, כמעט שנה מאז הביקור האחרון.

עכשיו מחכים למפגש הבא!

תמונות בתערוכה

2011-10-26T23:33:00.000-04:00

בהמשך להשתתפותי בקורס-ציור בתקופה האחרונה, עלתה יוזמה בקרב הקבוצה שבה עבדתי להעלות תערוכה בספרייה המקומית בעיירה. בי הדבר בהחלט עורר רגשות מעורבים. נראה שגם בנעה. בהתחלה היא הביעה התנגדות נחרצת להשתתפותי בתערוכה. כשניסיתי לברר למה, היא סירבה, או לא יכולה הייתה, להסביר לי. אז החלטתי פשוט לקבל את התחושה שלה, תוך הבנה והבהרה ברורה שאין פירוש הדבר שאני מוותרת על השתתפותי באירוע.

אני לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה, אבל כעבור כמה שבועות חל שינוי בגישה. נעה הודיעה לי שתרצה לבוא איתי למעמד החגיגי של פתיחת התערוכה ולעזור. וכך היה.

שירה הצטרפה גם, כמובן...

ואני שמחתי שהן יכולות להיות שם ולראות עוד צד שלי, כאדם, שממשיך להתקיים במקביל להורות ובהשראתה.

"ממה?"

2011-10-25T13:14:00.000-04:00

פתאום זה קרה. שירה גילתה את שאלת השאלות: "למה?"

חודשיים לפני גיל שנתיים, היא עוד לא באמת מתעקשת לקבל תשובה על ה"למה".
סתם מפריחה את המילה לחלל האוויר אחרי שאומרים לה משהו.

אז בינתיים, אנחנו גם לא תמיד עונים על כל "למה", במיוחד כשזה מרגיש כמו שאלה אוטומטית.

איכשהו, נדמה שבקרוב זה ישתנה והתביעה לתגובה תתחיל להגיע...

אפונה (בלי גזר)

2011-10-23T22:51:00.001-04:00

אז מה אפשר לעשות באפונה? לקלוף לצורך אכילה בארוחה.

להיזכר בביטויים כמו peas in the pod, להבחין בהבדל בין תרמילים תפוחים לתרמילים דקים ("אפונה שמנמנה היא יותר נחמדה"),

ולהשלים את החוויה באיות המילה, בהתאם לבקשת המקלפת.

וטעמו של מה שמכינים לבד לרוב גם יהיה טעים יותר לחך.

חלות שישי

2011-10-23T22:37:00.000-04:00

את המתכון לחלה הספציפית הזו קיבלנו מג'ני, מרצה ברטגרס ואישה יקרה ללבנו. גם אם לא יוצא להכינה בכל יום שישי, בכל זאת מעשה האפייה מצליח להיקשר להכנות הסמליות לקראת שבת בביתנו.

רכיבים:

5.5 כוסות קמח (בד"כ אצלנו 2.5 כוסות קמח מלא, 3 כוסות קמח לבן)
2.25 כפיות שמרים יבשים
0.75 כוס סוכר (אפשר להחליף רבע מהכמות בדבש)
2 ביצים (טרופות)
0.25 כוס שמן קנולה
1.25 כוסות מים חמימים
2 כפיות מלח

הכנה: בוחשים את כל המרכיבים היבשים, חוץ מהמלח. מוסיפים את הרטובים ולשים כמה שיותר (עד שהופך לבצק וכמה שמתחשק מעבר לזה. קרוב לסיום התהליך מוסיפים את המלח. (ככל שלשים יותר, הבצק משתבח. וגם מסיימים את התהליך רגועים יותר... מומלץ!)

משמנים קצת את הבצק ומניחים בטמפרטורת החדר, עד שיכפיל את נפחו (או ללילה שלם מכוסה במקרר)

מהבצק שתפח צרים שתי ככרות, באיזו צורה שרוצים. מניחים להתפחה חוזרת עד להכפלת נפח. אחרי תפיחה מספקת למשוח בביצה טרופה ולהכניס לתנור שחומם מראש ל-180 מעלות צלסיוס (350 פרנהייט), בערך ל-25 דקות.

בתיאבון ושבת שלום!

נחשפת לאנגלית.

2011-10-23T22:01:00.001-04:00

אמנם שירה נחשפה לאנגלית מרגע הולדתה, ואף קודם, אבל אין ספק שעיקר החשיפה בימים אלה
היא בזכות המפגשים עם ג'וליה השכנה.

come on (בואי)...

let's clean up (בואי נסדר)... וכמובן, "no", שהגיע עוד לפני "לא".

ובמקביל, ג'וליה גם כבר יודעת לא מעט מילים בעברית. והרבה יותר מזה, בהקשר של מפגש עם קטנטנים.

עולם ומלואו

2011-10-23T21:51:00.000-04:00

יותר ויותר שירה הולכת ונגלית לנו כילדונת. גם אם לא נקרא לזה "אופי" כדי להשאיר לה מקום להשתנות,
אנחנו רואים בעליל כמה היא נהנית מחברת אחרים ונרגשת ממנה,

ובמיוחד, כמה היא מוקסמת מתינוקות. כל עגלה חולפת זוכה בהצבעה נרגשת ובקריאה "תינותת!"

ניכר כמה היא אוהבת לשיר ולשמוע מוסיקה, כמו גם "להופיע" בריקודים... והעונג כולו שלנו.

סבון

2011-09-22T14:53:00.000-04:00

הסבון בכלל היה במרפסת לצורך הפרחת בועות, אבל נעה מצאה לו שימוש חדש.

ושירה מיהרה להצטרף אליה.

עכשיו רק צריך לשכנע אותן שכיף לא פחות לשטוף כלים במטבח, או לקפל כביסה...

נעה, שירה וג'וליה

2011-09-22T14:21:00.000-04:00

ליחסים של נעה עם ג'וליה וטארה השכנות נוסף רובד חדש שהביאה איתה שירה.

תשומת הלב היא כבר לא בלעדית, מה שלפעמים מוסיף אתגר- כשנעה וג'וליה רוצות לעשות משהו ששירה לא בדיוק קולטת ועלולה לפגוע בו, או כשנעה ושירה מעוניינות בג'וליה באותו הזמן.

מה שמחייב את כולן לגלות גמישות,

ולהיות יצירתיות במיוחד בתקשורת בינן לבין עצמן.

ואיכשהו,

התחושה היא שכולן יוצאות נשכרות מהחברותא.

הריון

2011-09-22T14:09:00.000-04:00

אחרי התלבטות קלה מתי לשתף את הבנות, או בעיקר את נעה, לגבי ההתרחבות הצפויה במשפחה,
החלטנו לעשות את זה לקראת האולטרסאונד היחיד (כמעט) שמקובל לערוך כאן, סקירת המערכות של שבוע 20.
הבנות התלוו אלינו ונעה התעניינה רק לדעת האם מדובר בבן או בת.

ושירה? לה ייקח עוד כמה חודשים להבין מה היא ראתה שם.

משחקת באותיות

2011-09-22T12:34:00.000-04:00

נעה נמשכת למשחק באותיות בזמן האחרון. לפעמים, היא תבקש לפנות לה את המחשב, ותקליד צירופי אותיות במעבד התמלילים- לפעמים סתמיים מבחינתה ולפעמים בעלי משמעות. לא מזמן שאלה איך כותבים Alone, וכשהראינו לה היא מיהרה להכניס את זה לארסנל המילים שהיא אוהבת לכתוב שוב ושוב. בשעת שיחה על הציור למטה, היא הסבירה ש"כל אחד מאתנו לבד ושמח במי שהוא."

קצת NOA בכתב ראי, ולא מעט רפונזל וחלונות.

בשעת ישיבה ממושכת בשירותים, נעה שרה לעצמה לא מזמן את שיר ה- "ABC" ורשמה את מה שזכרה.

עוד משחק אהוב: להרכיב רצף הברות ארוך להפתיע על המקרר,

ולראות אותנו שוברים את השיניים בניסיון להגות אותו לאחר הבקשה התמימה: "אימא/ אבא, מה כתבתי?"

על רגע, דודלי ועל משחקי קרוא וכתוב

2011-09-22T12:24:00.002-04:00

יש כמה דברים כאן בביתנו, שנראה שאינם משתנים. למשל, המשיכה למשחקי רופא.

דבר נוסף שמתמיד הוא החיבה לדמותו של דודלי, שהולכת אתנו כבר כמה שנים טובות אחורה.

הנה ציור עדכני של רגע (בעל הראש בצבע תכלת) ודודלי.

פרק שמעסיק את נעה במיוחד משלב את שני האלמנטים האלה גם יחד: "סימנים במקום מלים", שעד לא מזמן, עצם הזכרת שמו גרמה לנעה למבוכה ובו מתוארת אפיזודה שבה דודלי חולה. וכאן היא מציירת, בוריאציה אחת מתוך אינספור ציורים, את הביטוי שלה לפרק הנ"ל.

ומתוך החיבה לנושא דודלי וחבר מרעיו, נעה גם נהנית לרשום את שמות הדמויות בסדרה- לאחרונה בעיקר בכתב ראי- ואלה מתווספים ל"NOA" ו-" ROI" שהיא אוהבת כל-כך לרשום גם כן.

עגילים

2011-09-15T18:40:00.001-04:00

לא חשבנו שזה יגיע כל-כך מוקדם, בגיל ארבע וחצי. ביום השלישי ברצף שבו נעה דרשה לחורר את אזניה, אף שהבהרנו לה בעדינות שזה יכאב קצת, נעתרנו ויצאנו לחנות הקרובה שמטפלת בדברים מסוג זה. נעה התרגשה כל-כך, וכל הדרך קפצצה לה וזמרה: "איזה כיף, עושים לי עגילים!"

בחנות היא לא היססה גם כשהמחוררת סימנה ומחקה את מיקומם העתידי של העגילים כמה פעמים- מה שהיה מלחיץ יותר ממעשה הניקוב עצמו.

היא הייתה כל-כך נחושה ברצונה בעגילים, עד שאפילו לא שקלה להפסיק אחרי עגיל אחד; היא לקחה נשימה ומיד הניחה לנקב את האוזן השנייה.

ולאחר מכן, לא היה גבול לגאווה שלה ב"רכש" החדש... כך שכל אחד ממכריה ובני המשפחה שמע וראה לפחות פעם אחת בכל מפגש או שיחה על העניין.

חיי חברה

2011-09-15T18:29:00.000-04:00

שירה מאוד שמחה לפגוש את דפנה בכל הזדמנות אפשרית.

אבל כיוון שיש עוד דברים שעליה להפנים, לגבי מה נעים ומה לא נעים לאחרים, (רמז: משיכה בקוקיות משתייכת לקטגוריה השנייה)

זה מחייב עבודת דיפלומטיה והכוונה מצד ההורים.

למרבה השמחה, לפעמים היחסים פשוט "זורמים" בקלילות, לרווחת כולם.

עושה "זום"

2011-09-15T18:17:00.000-04:00

אחד הדברים האהובים על נעה כרגע: לבצע כל מיני תרגילי התעמלות וריקוד, כפי שהיא מגדירה אותם.

ההמצאה הקודמת: "זום"- מין עמידת ראש.

מאז היא עברה לסלטות מהספה, ועוד היד נטויה.

בובות

2011-09-15T18:13:00.000-04:00

שירה משחקת בבובת "תינות" (תינוק).

ציקדות

2011-09-07T22:02:00.001-04:00

כמה היה לנו משונה, הרעש שמשמיעות הציקדות במהלך ימות הקיץ החמים, כשרק הגענו,
וכמה סקרנות ועניין הן מעוררות היום, כשאנחנו נתקלים בקליפה של ציקדה שהתנשלה זה עתה.

מטפסת במגלשה

2011-09-07T21:52:00.001-04:00

את החיבה של שירה למגלשות גילינו כבר לפני כמה וכמה חודשים.

ואת אהבתה לטיפוס הכרנו עוד קודם לכן.

לאחרונה היא משלבת בין שתי אהבותיה הגדולות ...ונהנית לטפס במגלשה.

על המזח בפארק דונלדסון

2011-09-07T21:18:00.000-04:00

בפארק דונלדסון המקומי, ביום חם ולח שכבר נראה כאילו שייך לתקופה אחרת, עם הסתיו שצנח עלינו במפתיע.

משחקות ומתווכחות

2011-09-07T21:12:00.000-04:00

מצד אחד, נעה וחברתה כל-כך נהנות להיות יחד. מרגע המפגש, נראה שהן עוזבות לעולם אחר, ונעה כמעט לא נזקקת לי. אלא אם כן יש צורך במכשפה שתטפס על שיערה של רפונזל...

וכך הן משחקות. זה יכול להימשך שעות, מבחינתן.

אבל האינטראקציה שלהן רווייה גם בנסיונות להגדרה עצמית.

"השיער שלי מגיע עד לברכיים. -השיער שלי מגיע עד לרצפה!"

או: "אני גדולה ממך בגובה, אבל את גדולה ממני בגיל. -נכון."

כמובן, זה מעורר תהייה: מאיפה בא הצורך להשוואה המתמדת הזו? ואילו כלים אנחנו יכולים לתת לה להתמודד עם הצורך הזה?

אבל נראה שנעה, וגם חברתה, לא באמת סובלות מהעניין.

לא בטוח שהן חוות את זה כדבר לא נעים, וגם אם כן- למרות זאת,

יש הנאה גדולה במפגשים האלה- וגם הרבה רוך ואכפתיות הדדית.

נראה שעיקר העבודה פה היא שלי, כאם. להרפות, לקבל, לתת לנעה להיות מי שהיא ולאהוב אותה בלי תנאי, גם כשאני לא לגמרי מבינה מה מניע אותה וכשהיא לא "מושלמת" (במרכאות כפולות, כי אין כזה דבר). ואולי במיוחד, דווקא אז.

אש, אש, מדורה.

2011-09-03T20:50:00.000-04:00

כמה שמחה והתפעמות אפשר למצוא בדברים הכי טריביאליים... למשל: הדלקת אש.

נעה שומרת על מרחק בטוח. (אנחנו לא מספיק מתורגלים בהדלקת אש)

גם שירה נהנית לתרום למאמץ קישוש הענפים, ומתאמצת להשתלב.

ולהשלמת החוויה, עשייה גסטרונומית תמיד עוזרת.

וכמו בשיר הותיק: "אבל לעשות בשניים, זה נחמד כפליים!"

נעצבת מהפרידה

2011-08-24T20:10:00.000-04:00

לא מזמן, שירה התחילה לבטא קושי בעת פרידה.

קשה לה כשאחד מההורים הולך בלעדיה,

אבל באופן מפתיע, נראה שהכי קשה לה דווקא כשנעה עוזבת...

נהנית מהמחשב

2011-08-23T20:06:00.000-04:00

נעה ממשיכה ליהנות מתכנת הציור הבסיסית של סביבת חלונות במחשב.

הנה כמה מהעבודות שבנתה בזמן האחרון.

כששירה כועסת...

2011-08-23T18:46:00.000-04:00

עם או בלי קשר לשיניים המגיחות וחותכות את החניכיים הזעירים עד כדי חוסר שקט,

כששירה כועסת, היא נושכת את החפץ המכעיס.

אנחנו מתארים את תחושתה, כפי שאנחנו מבינים אותה, במילים, כדי לתת שם לתחושה הזו.

ומציעים לה את עזרתנו... עד הפעם הבאה.

גחליליות

2011-08-23T18:36:00.000-04:00

מסוף האביב ועד סוף הקיץ, אפשר לראות את הגחליליות מגיחות עם אור הכשפים המתעתע שלהן בערבים.

נעה ושירה בדרך כלל ישנות כבר בזמן הזה.

כמה הן שמחו, לא מזמן, להישאר ערות בערב שישי "למסיבת גחליליות"...

מבקרים בפארק Chimney Rock

2011-08-23T18:23:00.000-04:00

פארק צ'ימני רוק קרוב אלינו כל-כך, אבל לקח לנו יותר משלוש שנים לגלות את קסמיו.

לפני שנה ומשהו הצלחנו להגיע אליו, בעקבות המלצתם של חברים, אבל לא מצאנו את דרכנו מעבר לגן המשחקים.

מזל שמשפחת הראל הזכירה לנו את מיקומו, ואילת אף הסבירה איך להגיע לפנינה האמיתית באתר:

אם ממשיכים בשביל שבין גן המשחקים למגרש (הבייסבול?) עד סופו ויורדים מטה,

לאחר הליכה קצרה של כעשר דקות מגיעים לנחל קטן שזרימתו אטית במיוחד.

אם מביאים רשתות וכלי קטן לריכוז הממצאים, ומתאזרים באורך רוח...

אפשר למצוא סרטנים קטנים, דגיגים שלא זיהינו מהם, אף שנראו כדגי שמך. אפילו ראינו שם סלמנדרה קטנה.

הטיול בנחל והצפייה בבעלי החיים הייתה מרתקת, עד שהיה קשה ללכת משם בזמן.

ותודה לאילנה על התמונות!

במיטה אחת, לא כל-כך גדולה.

2011-08-12T15:45:00.000-04:00

אחד הדברים האהובים על הבנות הוא להשתולל במיטה שלנו.

במיוחד בזמן החלפת מצעים,

אז כל השמיכות מזמינות ומפתות להתכדרר בהן ואליהן.

מה שעלול לגרום להחמצת פעימות להורים הצופים בהן, ובמיוחד לאימא הצופה-

בגלל הפינות החדות של המיטה והעובדה שאני עצמי פתחתי את הראש פעמיים לפחות כילדה, בדיוק באותה צורה...

מה שלא קרה בביתנו. עדיין...

נעה שרה שיר

2011-08-12T15:37:00.001-04:00

כל הילדים רצו להיבחר ולעלות לשיר ליד המיקרופון ביום הולדת שבו היינו.

אבל בנעה הייתה להיטות מיוחדת, שקשה לתפוס מתמונה אחת בלבד.

כשסוף סוף נבחרה, עלתה בצעדים ביישניים.

ושרה בזהירות ומתוך מודעות יתרה את השיר Twinkle twinkle little star.

וירדה משם בחיוך גדול, רק כדי לחכות בכליון עיניים לפעם הבאה שבה תוכל לעלות...

מתקשרת

2011-08-12T15:29:00.000-04:00

שירה גדלה וקל יותר להבין אותה, באופן לא מפתיע.

לא זה "NO", כן זה "הן!",

ורק דבר אחד לא משתנה, משום מה: הדרישה להתקשר לסבא פפי בטלפון, אם מדובר בשיחה אמיתית או דמיונית.

או בלשונה של שירה: "פפי!"

מעשה בעוגה.

2011-08-08T21:19:00.000-04:00

מעשה בעוגת שמרים, שאימא אחת רצתה להכין: בזמן מהיר, ביעילות, ובצורה אסתטית.

מעשה בילדה אחת שרצתה להשתתף בהכנת העוגה, וברגע הראשון אימא שלה סירבה ואכזבה.

מעשה באימא שחשבה שוב על כל העניין, ולקחה חלק מהבצק ואפשרה לילדה ליהנות גם ממלאכת המילוי והגלגול.

מעשה בעוגה שיצאה טעימה ויפה שבעתיים, אולי בזכות הנאת המגלגלת הקטנה ואולי בזכות שיתוף הפעולה.

למיטה ובחזרה

2011-08-08T21:06:00.000-04:00

לאחרונה שירה למדה לטפס לבד למיטה שלה.

והשמחה רבה.

היציאה משם היא כבר סיפור אחר...

אבל לפעמים היא זוכה לעזרה מכיוונים לא לגמרי צפויים...

על אפורי, על אפורה, ועל מה שביניהם

2011-08-08T20:59:00.001-04:00

את "אפורי" נעה בחרה באחד הביקורים הראשונים שלנו באיקאה, כשרק הגענו הנה והיינו טרודים בארגון הבית.

אפורי הפך לחתול הבד האהוב והמועדף, חפץ מעבר מובהק ואולטימטיבי.

כעבור זמן מה, קנינו לו כפילה- למקרה שיאבד, והסתרנו אותה בארון.

אלא מה, נעה נתקלה בחתול התחליפי יום אחד ומיהרה להבחין בין 2 הבובות בכנותה את החדש "אפורה".

3 שנים לאחר מכן, נעה עדיין אוהבת לישון עם אפורי בכל לילה. ולקחת אותו איתה לפעמים למקומות שונים. אף שזה גורם לנו להחמיץ פעימה או שתיים כשהוא הולך לאיבוד...

ולמזלנו, תמיד נמצא, בסופו של דבר, גם אם זה כרוך בחיפושים מסיביים.

עכשיו גם שירה שותפה לחגיגה, וסוף סוף הושב לאפורה כבודה האבוד.

שירה מאמצת אותה אל חיקה כ"אָפוֹאִי" ומאמינה בכל ליבה שזהו אפורי שלה. והרומן נמשך...

אוהבת "קיצי".

2011-08-08T20:43:00.000-04:00

שירה מגלה חיבה עמוקה ל"קיצי"-

ליטוף עדין של היד, או הגב, או הרגל.

מבחינתה, אפשר להעביר ככה דקות ארוכות, אם לא יותר. ממש כמו אימא שלה...

איר! איר!

2011-08-01T20:51:00.000-04:00

ככה שירה קוראת לסיר, כשהיא רוצה לגשת אליו.

זה קורה באורח קבע אחרי ארוחת הערב ולפני האמבטיה.

וכמה כולנו שמחים לגלות שם פיפי אחרי שהיא קמה!

כששירה מציירת.

2011-08-01T20:45:00.000-04:00

צריך להביא את השולחן לחדר נטול שטיחים...

לצפות את השולחן במפת ויניל...

להזכיר לה לצייר רק על הדף שלה... (ולא של אחותה)

(ולא על הארונות)

ולשטוף איתה ידיים מיד כשמסיימים...

ולחזור בלב על המשפט, "זה יורד במים, זה יורד במים..."

וההנאה שלה שווה את כל זה!

כשנעה מציירת.

2011-08-01T20:23:00.002-04:00

היא הרבה פעמים שואלת, "הציור הזה יפה בעיניך?"-

אף שתמיד היה חשוב לנו להתייחס בצורה כנה, עניינית ומעודדת יצירה ותהליך,

שלא מתמקדת בתוצר ובהיותו "יפה" או לא. (מי בכלל מגדיר מה "יפה"?)

בנוסף, אנחנו רוצים לעודד להסתמכות על משוב פנימי ולא חיצוני כמידת האפשר.

אז מעבר לתגובות המעורבות והענייניות שלנו, כמו "אני רואה שציירת עיגול ולידו משולש",

נראה לנו שבעצם היא גם שואלת ככה האם אנחנו אוהבים אותה. ולכן נוסיף, "אני מאוד אוהב את הציור הזה" (ואותך).

ומידע רב נוסף על אמנות וילדים אפשר למצוא בספרה של סוזן סטרייקר.

זחלי משי - המשך

2011-08-01T20:06:00.000-04:00

בהמשך לעלילות זחלי המשי בביתנו: לקראת התגלמותם, הזחלים התחילו לאכול בקצב מסחרר.

כמויות אדירות של עלים שדיללו את עלוות עץ התות הסמוך וגרמו לתחושת שעבוד מסוימת בקרב בני הבית (בעיקר המבוגרים שבהם). אבל הבנות היו אחוזות התרגשות- מהצפייה, הטיפול ואף ההחזקה של הזחלים.

בסופו של דבר, כמעט כל הזחלים התגלמו- למעט כמה שמתו, מסיבה לא ברורה. אחרי כשבועיים, בקעו העשים.

אף שברשת נכתב שהם לא מסוגלים להתעופף, אף אחד לא גילה זאת לעשים, ככל הנראה. מדי בוקר מצאנו כמה מהם ברחבי הבית, עד שהצרנו את צעדיהם בכיסוי מנייר אורז לקופסה (עם חורי אוויר, כמובן). בשלב הזה הם גם לא נזקקו יותר לאוכל- רק הזדווגו, הטילו ביצים ומתו.

ועכשיו יש לנו המון ביצים שיבקעו בשנה הבאה... נשמח לתרום לכל מי שמעוניין!

מפגש אמנות

2011-08-01T19:52:00.000-04:00

מציירות בצבעי אצבעות, כל אחת בדף משלה.

לפעמים הצבעים של שירה מנסים למצוא את דרכם לדף של נעה.

ואיכשהו, תמיד הם מגיעים לידיים שמעבר לדף...

אהבת החרקים

2011-07-27T22:32:00.000-04:00

נעה תמיד נהנית להחזיק ביד מיני רמשים, כבר תקופה. ואנחנו מעודדים אותה לחקור ולהתנסות, כל עוד לא מדובר בחיה מזיקה או ארסית, וכל עוד נעה עושה זאת ברגישות מירבית לחיה המוחזקת.

אפילו שלשולים, שלא מזמן קצת הרתיעו אותה, כיום מתקבלים בקריאת חדווה ובבקשה להחזיק אותם בידה.

ונראה שגם בשירה אחז חיידק האהבה להחזקת רמשים...

כפי שתביעתה העיקשת להחזיק את זחלי המשי מוכיחה.

ובניגוד לאחותה שכבר יודעת איך ומה, עם שירה צריך לשמור שבעתיים שהיא תהיה עדינה... וכך אנו עושים.

מעשה בגזר

2011-07-27T22:21:00.000-04:00

כשנעה ביקשה לקלוף, הושטתי לה קולפן וגזר.

קלפתי מול עיניה, שתראה איך להחזיק כדי לא להיחתך, ומשם היא המשיכה במשימה בכוחות עצמה.

וכמובן, טעמו של גזר שאתה קולף בכוחות עצמך טעים פי כמה מ"סתם" גזר!

שירה בבריכה.

2011-07-27T22:13:00.000-04:00

בזכות עצמאותה של נעה בבריכה, אנחנו יכולות ללכת בשלישייה לבריכה.

וטוב שכך, כי החלק הגברי במשפחה לא ממש חובב בריכות.

השנה שירה זוכה ללכת, לראשונה, לבריכה. כצפוי, בביקור הראשון היא הייתה מסוייגת.

אבל החל מהביקור השני ואילך, היא מגלה התלהבות מהמים. במקביל, היא מנסה להשתחרר ורוצה להיות במים לבדה... וזה כבר קצת יותר בעייתי, בבריכה העמוקה שבשכונה שלנו.

והכי היא אוהבת לצאת להתנגב ולטייל על שפת הבריכה.

ואז לצפות בנו קצת.

ואז לשוב פנימה, וחוזר חלילה...

נעה בבריכה.

2011-07-27T21:20:00.001-04:00

נעה מעולם לא חששה מהמים בבריכה. אם כבר, היא לקתה בביטחון יתר.

אולי מפני שבין גיל 3 חודשים ועד גיל שנה וחצי לקחנו אותה לחוגי שחיית פעוטות פעם בשבוע. הדבר החשוב באמת בחוגים האלה, כפי שנראה לנו בדיעבד, הוא הביטחון שההורה רוכש בהם, ביחס למפגש של ילדים ומים. (בתמונה למטה: נעה בת שנה וחצי, בבריכת בית איזי שפירא ברעננה)

לפני שנתיים, כשגילינו את הבריכה בקומפלקס, פיתחנו רגשות מעורבים ביותר אליה. מצד אחד: בריכה בטווח הליכה מהבית. מצד אחר: עמוקה מדי לילדים קטנים, מה שאפשר לנעה אפס עצמאות במים בלעדינו.

כמה שמחנו לגלות השנה את הבריכה מחדש!

בתוך זמן קצר, הסתבר שנעה מסוגלת לבלות במים לבדה ואף נהנית מזה. וככל שבילתה יותר במים, למדה עוד כמה "טריקים": להניע את עצמה בעזרת הרגליים עם הראש במים, להתיישב על הקרקעית לכמה שניות ועוד.

ובינתיים, כיוון שהיא מגלה התנגדות לכך ש"מלמדים" אותה לשחות... אנחנו פשוט משתדלים לבלות בבריכה כמה שאפשר, ולאפשר לה ללמוד על המים את מה שהיא מסוגלת בשלב זה.

מטיילים בפארק הקלבארני

2011-07-27T20:56:00.002-04:00

תמונות מטיול בפארק הקלבארני בצפון ניו ג'רזי.

מטיילים ב"ביצה הגדולה"

2011-07-27T20:45:00.000-04:00

לצערי, יש לנו מעט מאוד תמונות ממקום יפה להפליא בשם "The Great Swamp", שביקרנו בו לאחרונה.

המקום היה מושלם לטיול עם ילדים: שבילי עץ מוגבהים, מסלולים קצרים יחסית, טבע מכל הכיוונים. מה אפשר עוד לבקש? אולי טמפרטורות קצת יותר נמוכות בביקור הבא, והגעה מהירה יותר למקום שבו קבענו להתחיל את הטיול עם חברים, בלי ללכת לאיבוד בדרך. לסיכום, הנה צב מציץ.

אוכמניות בר. טעימות בדיוק כמו אלה בחנות, אבל קטנות בהרבה.

ונחש מים חלקלק אחד.

ננסה לחזור לשם שוב בהקדם!

לא רוצה שילמדו אותך.

2011-07-27T20:22:00.001-04:00

נעה לא אוהבת שמסבירים לה איך לעשות דברים, והיא לא אוהבת שמלמדים אותה. כך למשל, לא מזמן חברתה ניסתה להסביר לה איך עובד שעון ונעה סובבה את הראש הצידה, אטמה אוזניים וסירבה להקשיב. אנחנו כבר מזמן יודעים לא לנסות להסביר לה, אם היא לא מבקשת במפורש.

אפשר להבין את זה. אמנם, המטרה של לימוד היא לאפשר לרכוש כלים, מיומנות, ידע, אבל לדברים תמיד יש יותר מרובד אחד; כשם שהושטת עזרה גם מנציחה את חולשתו של מקבל העזרה, כשמלמדים את האחר, יש בכך משום ביטוי לנחיתות זה ש"צריך" ללמוד. לכן מעולם לא לחצנו ולא ניסינו להסביר או להראות לנעה משהו, כשהיא לא מעוניינת.

כי נעה צריכה לבחור לשים את עצמה בתפקיד התלמידה, להודות שחסר לה הידע והיא נכונה לעמוד בתסכולים שהם תמיד מנת חלקו של התלמיד, ברמה זו או אחרת.

אף שזה יכול להיות מתסכל מאוד. כשנראה שנעה בהחלט יכולה לעשות משהו, אם רק תנסה להקשיב להסבר...
והיא רוצה לבצע את המשימה ומתמלאת תסכול לנוכח אי ההצלחה, אבל לא רוצה הסברים והדגמות.

ומצד אחר, אפשר לראות איך היא בהחלט בוחרת ללמוד, כשמשהו מלהיב אותה באמת.

התפקיד שלנו כהורים הוא להאמין בה, שתדע לבחור לעצמה את האתגרים שמתאימים לה, ושתדע להמשיך לאתגר את עצמה ולהתפתח בכיוונים שהיא רוצה.

ולהמשיך להיות שם, כשהיא באמת זקוקה לעזרתנו.

"קקי? פיפי?"

2011-07-23T18:20:00.000-04:00

שירה היא הראשונה לקום בבית, בדרך כלל. והסידור הוא שבכל בוקר הורה אחר מבין שנינו מתעורר ולוקח אחריות עד להשכמה הסופית והרשמית של בן הזוג- בשבע וחצי.

אז כשאני מתעוררת עם שירה, אני לוקחת אותה איתי לשירותים, לביקור הבוקר הטקסי.
שירה מתיישבת מולי על השרפרף, ושואלת: "קקי... פיפי?" כשאני מאשרת שמדובר בפיפי, היא זורחת ממש.

וכמובן, היא לא מהססת לשחזר את שלב מריטת נייר הטואלט מהגליל, גם אם כבר אין בזה כל צורך!

על חשיבות התקשורת בזמן ריב

2011-07-18T22:34:00.000-04:00

כשיש אצלנו קונפליקט, אנחנו תמיד עובדים על תיעול לתקשורת פרודוקטיבית, כזו שמבהירה מה רצוי ואפשרי לעשות, בניגוד להתמקדות במה שצריך להפסיק לעשות. או במילים אחרות, להתמקד ב"עשה" ולא ב-"אל תעשה."

למשל, אם שירה מציירת לנעה על הדף, כדאי לנעה לומר: "שירה, ציירי על דף אחר" ולהושיט לה דף או לכוון אותה אל אחד.

אם שירה רוצה להשתמש בפריט שנעה מחזיקה, כדאי לנעה לומר: "שירה, אני משתמשת בזה עכשיו, חכי לתורך".

אם שירה מושכת לנעה בשיער, כדאי לנעה לומר: "שירה, לטפי לי את השיער בעדינות", או "שירה, את יכולה לתפוס לבובה בשיער."

כמובן, זה דורש מאמץ מודע ולא מעט תזכורות- שלנו, לנעה. וגם שלנו לעצמנו, כשצריך להזכיר בפעם המי יודע כמה את הדרך העדיפה, בעינינו, לתקשורת.

וכמובן, בד בבד אנחנו תמיד גם מזכירים לנעה להגן על עצמה, בדרך לא אלימה: "אם עושים לך משהו לא נעים, תתרחקי ותשמרי על עצמך".

אבל כמו שאומרים באנגלית, practice makes perfect, וככל שמתרגלים את הגישה הזו, היא מפעפעת לצורת החשיבה והדיבור- וכמה מספק לראות את זה קורה בשידור חי!

גני משחקים, הם לפעמים געגועים...

2011-07-18T00:10:00.000-04:00

ממש לא נראה שנעה חווה מחסור או חיה בייסורי הגעגועים למשפחה בארץ ברמה יומיומית.

אנחנו כאן מאז שהייתה בת שנה וחצי, ההורות שלנו מאוד מוכוונת-משפחה כך שאנחנו מבלים לא מעט יחד והתא הגרעיני הוא המשמעותי בחיינו... ובכל זאת, לאחרונה נעה מבטאת איזו כמיהה עמוקה לארץ.

לא מזמן, הודיעה לנו שביתנו כאן הוא רק מלון, ושהבית האמיתי שלנו נמצא בארץ.

וכשביקרנו בגן שעשועים מקומי, החליטה שעכשיו אנחנו בחיפה,
הצביעה על ביתם של סבא וסבתא ועל נופו של הכרמל באופק.

מאז שאילנה ויונתן עברו לביתם החדש, הודיעה שהיא רוצה לחשוב שהשירותים בביתם הם השירותים בביתנו החדש בארץ.

וכל זה משקף, מן הסתם, את התחושה שעוברת בבית, ברמה מסוימת, ואולי לא סתם זה מתעורר דווקא עכשיו, כשסופו של הפרק שלנו כאן מתחיל להיראות באופק.

פטפוטים

2011-07-17T23:58:00.001-04:00

כבר כמה זמן ששירה מנסה לבטא את עצמה, ומצליחה לומר לא מעט מילים ואפילו משפטים קצרצרים.

למשל, "בָּה!" לגבינה צהובה.

"עוד תוֹת", כשהיא רוצה תוספת מהפרי המתוק והאדום.

"אוֹעָה", היא קוראת כשהיא מחפשת את אחותה.

ואחד המשפטים השימושיים והנשמעים ביותר הוא: "צָהאֶתזֶה!"'

שבתרגום למי שלא סמוך על שולחנה זה יישמע כך: "רוצה את זה!"

אבל לפעמים היא פוצחת במונולוגים ארוכים בשפתה-היא, מלווים במימיקה ובשפת גוף רבת משמעות.

היא היחידה שמבינה מה אמרה, אבל כל מי שאליו היא פונה חייב לקחת אותה ברצינות,
רק כי היא לוקחת אותם ברצינות כה תהומית!

מפגש אמנות

2011-07-17T21:40:00.000-04:00

במפגש האמנות האחרון עם משפחת מקגריבי. מתחנו נייר ארוך-ארוך בין שני עצים, והילדים הסתערו עליהם עם צבע מים בבקבוקי התזה. עדיף היה לו היו לנו שפריצרים, אבל גם ברירת המחדל הזו עבדה.

אין כמו השילוב של אוויר צח, מרחבים ואמנות, אצל קטנים כגדולים.

כשהנייר איים ליפול מהעצים, או אולי קצת אחרי שנפל מכובד המים, ציפינו כמה עצים בנייר ותהליך ההתזה נמשך.

עבדנו גם במכחולים, עם צבעי טמפרה.

ואחרי כל ההצטבעות, כדאי להתנקות.

שירה התחילה לגלות את חיבתה העזה למים ופשוט הייתה מוקסמת.

יש עוד כמה וכמה תמונות כאלה... מזל שאין מצוקת מים בניו ג'רזי.

על עכברים, נחשים ואנשים

2011-07-17T20:55:00.002-04:00

הרשומה הזו חיכתה הרבה מאוד זמן לכתיבתה. אולי כי היא עוסקת באחד הנושאים הכי לא פשוטים להתמודדות, בעיקר מול ילד, שזו לו החוויה הראשונה בנושא. נעה הייתה בת 3 ו-8 חודשים, שירה בת 10 חודשים, יצאנו לנו לטיול בשכונה ונתקלנו בעכבר מת.

נעה הסתכלה בעכבר, הסברתי לה שהוא מת ולא סתם ישן. הייתי מאוד רגועה למראית עין, אבל בעצם הייתי בתחושה לא פשוטה- שלא לומר על סף הפאניקה. אולי כי הנושא אצלי היה כל-כך גולמי ולא מעובד. לצערי הרב באותה סיטואציה, היא הבינה מיד את מלוא העומק של המושג. שאלה מיד אם היא תמות, אם גם אנחנו נמות. מובן, שבדיעבד אני שמחה מאוד שכל זה קרה.

אנחנו לא מאמינים באלוהים, וגם לא בהמשכיות מעבר למוות. היה לי מאוד חשוב לא לשקר לה ולא לומר דברים שאני לא מאמינה בהם- כמו גן עדן, או גלגול אחר וכדומה. מצד אחר, לא רציתי שהיא תחיה רק עם הכאב, בלי שום נחמה. עבדתי קשה להיות איתה בתוך החוויה, בתוך היגון, ולנסות למצוא דרך מוצא יחד אתה.

זה לא היה פשוט. היגון הכה בה חזק. היא נשכבה על המדרכה ובכתה ברגע שהבינה מה אני מספרת לה. ובכתה, ובכתה... ממש לא הייתה מסוגלת לקום מעומק הכאב והעצב.

אז כאמור, נשארתי אתה בחוויה בכל דרך שיכולתי. תמללתי שוב ושוב את רגשותיה ("נעה, את נראית לי ממש עצובה"), חיבקתי, עניתי על שאלותיה והקפדתי לא לתת שום אינפורמציה שלא נשאלתי. כן הסברתי שמוות הוא דבר שקורה רק למבוגרים או למי שחולה מאוד (היה לי קשה מדי להודות שזה המצב בדרך כלל. אבל לא הרגשתי שהיא מסוגלת להתמודד עם הידיעה שלפעמים צעירים מתים, או שלפעמים מתים ככה סתם).

אמרתי לה שעד שהיא תמות, וגם אנחנו, יעבור עוד המון זמן, שהיא עצמה תהיה זקנה מאוד. ניסיתי לתת לה כלים להבין את מה שאני אומרת על הזמן שיעבור עד אז, ביכולות שיש לילדה בגיל כזה. דיברתי על ממדים חזותיים של הזמן- קמטים, למשל. ניסיתי גם להציע להמשיך, אולי לחזור אל העכבר. וכל הזמן, הקפדתי לשמור על חזות רגועה.
היה חשוב לא להיאטם לנוכח הקושי והכאב העצום שלה, להישאר איתה ולהכיל.

בין לבין, חשבתי לעצמי מה היו אנשים חכמים שאוחזים בדעות הדומות לדעותיי על חיים ומוות אומרים בסיטואציה דומה.

בשלב מסוים, כבר התחיל להיות ממש בלתי אפשרי. שירה רצתה לינוק, היה קר, השמש התחילה להיעלם. תמכתי בנעה, אמרתי לה שצריך להתחיל לחזור כי מחשיך ולא נעים בחוץ. הלכנו יחד הביתה. בדרך הגענו לגופת העכבר שוב. נעה שאלה אם אפשר לדרוך עליו.

הרגשתי שהיא מנסה להבין את המוות בדרך של מגע ישיר, אבל נראה לי לא הולם לפגוע בגופה הקטנה, וכך הסברתי לה: אף שהעכבר כבר לא מרגיש דבר, לא נפגע בו. הצעתי לה לכסות את גופו. כך הגוף לא יושחת עד שיהפוך לחלק מהאדמה ונוכל לעבור שם לפעמים. שוב, ההסבר הזה נראה לי מותאם למפגש ראשוני עם מוות. ידעתי שעוד יהיה זמן להסבר מפורט יותר על תהליכי כליה וצמיחה בטבע ואיך הכול מתחבר.

כך היא עשתה. נראה היה שהעצב כבר לא עמוק כל-כך. חודשים לאחר המקרה, היא עוד הייתה מעלה את הנושא באופן שלא קשור לשום דבר. למשל, שואלת: "אימא, לאן נלך היום?" וקצת אחרי שעניתי, "אימא, למה נמות?" ובכל פעם הקפדתי לענות ברוגע, בתשובות מגוונות. ("כי הגוף שלנו כבר יהיה זקן", "כי כבר נהיה אחרי חיים ארוכים ונתעייף", "כי נרגיש שעשינו את כל מה שרצינו לעשות בחיים" ועוד). גם הדגשנו את זיכרון האנשים שמתו בחיי מי שאהב אותם. דיברנו על תהליכים מחזוריים בטבע.

ואף שגם לפני האירוע סיפרנו לנעה מדי פעם שאת התמונות על הקיר צייר סבא אילן,
התחלנו גם לשזור סיפורים עליו, כמו גם על אנשים אחרים שמתו ואהבנו, כשדיברנו על דברים שקרו לנו בעבר. וככל שהזמן עבר, הנושא הלך ושקע והדיבורים על המוות פחתו, אם לא נעלמו לגמרי.

לפני כחודש, שירה גילתה נחש מת בעת ביקור בפינת החי. נעה ניגשה אליו,
ובהחלט ניכר השוני בין המפגש עם העכבר למפגש עם הנחש.

נעה התעניינה בנחש, אבל לא הוכרעה בידי העצב. נראה שהחוויה הייתה הרבה פחות רגשית, הרבה יותר שכלתנית. היא שאלה אם תוכל להרים את הנחש במקל (מקביל לרצון לדרוך על העכבר), ואמרה שתכין לו "בית". היא ניסתה להסביר שהוא ישן אבל לא יתעורר לעולם, והדגשתי כמה מוות שונה משינה: כשישנים, הגוף ישן ומתחזק. כשמתים, הגוף מפסיק לפעול. וכל זאת, כדי למנוע בלבול, ולמנוע פחד משינה כמשהו שמתקשר למוות.

שאלתי אותה אם היא זוכרת מה קרה כשראינו עכבר מת, והיא אמרה שכן; שאלתי אותה איך היא מרגישה כשהיא רואה את הנחש, כי היא הייתה כל-כך עצובה אז. היא הסבירה שזה היה "יפה" לראות את הנחש, ושהיה עצוב לה לראות את העכבר כי היא לא רצתה למות בעצמה.

מדהים כמה ילדים מסוגלים להבין.

וכמה חשוב להניח תשתית יציבה להתמודדות בריאה עם כל נושא,
אבל על אחת כמה וכמה עם הקשים שבהם.

עצמאות לילית

2011-07-16T22:46:00.001-04:00

לפני חצי שנה, בערך, התחלנו להציע לנעה בעדינות ללכת לשירותים לבד בלילה. כלומר, אם קמים- אין צורך לקרוא לנו. אפשר ללכת עם מנורת לילה מיוחדת שנשאיר ליד המיטה, לפתוח את הדלת, להמשיך לאורך המסדרון המואר והופ- לשירותים. נעה? לא ממש הייתה בעניין. אנחנו? בהחלט לא הצקנו ולא לחצנו. ידענו שיגיע יום וזה יגיע מעצמו.

ופתאום, לפני שבוע, זה קרה. קמה, הלכה, עשתה את ענייניה ואף לא שאבה את המים- "לא רציתי להעיר אתכם", כפי שהוסבר לנו בבוקר.

ומעכשיו, אין צורך להזכיר ללכת לשירותים לפני השינה,
כי כפי שנאמר לנו היום בערב: "אם אצטרך, אני אלך לבד בלילה". מה שמראה שלרוב, רק צריך לתת לזמן לעשות את שלו.

בפינת החי

2011-07-16T22:37:00.000-04:00

לאחרונה התחלנו לחזור לפארק ג'ונסון, שנמצא כל-כך קרוב אלינו... עד שממש מתבקש ללכת.

שירה קצת חששה בהתחלה מהחיות בפינת החי.

אבל אז נשבר הקרח.

ובסופו של דבר, הייתה תחינה נואשת וקולנית, אם כי לא ממש מועילה, אל החיות שלא הסכימו לגשת אלינו.

נהנית לחקור

2011-07-16T14:14:00.000-04:00

מצחיק כל-כך לראות כמה אני נותנת לעצמי להיות חופשייה יותר עם שירה- בהשוואה למה שנתתי לעצמי עם נעה.

שירה רוצה לשבת בקערית הסבון, שממנה כולם נושפים בועות?

כל עוד היא לא מפריעה לאחרים, ולא מתפתה לטעום יותר מדי ממי הסבון... בבקשה.

שירה רוצה לשכב פרקדן על המדרכה? אם המדרכה רחבה מספיק ואין שם מעבר אופנועים, למשל... בבקשה.

או סתם להניח ראש? בבקשה.

אם כי כמובן, יש לי גבולות.

לו ידעתי שמה שהיא מחזיקה ביד הוא צואת אווזים,

לא הייתי עומדת מהצד ומצלמת בכזו שלוות נפש...
אבל לא נורא, שוטפים ידיים אחר כך.

מעוניינת בחברה

2011-07-13T21:16:00.000-04:00

לעולם לא נדע אם מדובר בעניין של טמפרמנט ("Nature") או תולדה של הרגל ("Nurture"),

אבל זה גם לא ממש משנה.

שירה נהנית מאוד מחברתם של ילדים אחרים.

אפשר ביס?

2011-07-13T20:21:00.001-04:00

אם יש דבר ששירה אוהבת לעשות זה להאכיל אחרים.

זה נכון לגבי בקבוק חלב שהיא נותנת לבובה.

וזה נכון לגבי שיתוף במאכלים שלה- גם הנחשקים שבהם.

מה שבדרך כלל משמח מאוד את מי שמעוניין בביס...

עלים של סלק

2011-07-13T20:14:00.000-04:00

משום מה, לרוב הסלק מגיע כאן עם כמות נכבדת של עלים ושורש מצומק למדי. זה מצער- כי החלק המועדף בביתנו הוא דווקא השורש. אז מה עושים עם כזו כמות של עלי סלק? (כן, פשטידה- אבל הציבור לא מגלה עניין).
אז מסתבר שאפשר ליהנות מהחיתוך שלהם, לצייר בעזרתם,

או לספר מעשיות דגים וכרישים.

מגלה עניין במחשב

2011-07-13T20:04:00.000-04:00

לאחרונה, מסתבר שנעה התחילה להבין את דרכיו של המחשב- קצת על השימוש בעכבר, קצת על סביבת חלונות (סגירה, הרחבה או צמצום). וכיוון שהיא מגלה עניין, נתנו לה להתנסות בתכנת הצייר הבסיסית שבמחשב.

כמובן, עכשיו צריך להעלות את רמת הפיקוח כשהיא נמצאת ליד מחשב פתוח ועליו חלון עם youtube...

שירה והעיר הגדולה

2011-07-09T22:32:00.000-04:00

הנאות מרכזיות של שירה בעיר הגדולה:
1. לשחזר חוויות של רכיבה בכרכרה.

2. לשחק בחול.

3. לטפס ולהתגלש.

4. למרוח על כולם, כמו גם על עצמה, קרם הגנה.

נעה והעיר הגדולה

2011-07-09T22:17:00.001-04:00

קצת יותר מחודש אחרי שהיינו במספר ימי חופש במנהטן, אפשר לסכם את נקודות השיא, מנקודת מבטה של נעה:

1. נסיעה באחת הכרכרות המתוירות בסנטרל פארק. נעה יכולה הייתה לעשות את זה בכל יום, כל היום, כך נראה. לצערנו, או לצערה, מדובר בתענוג לא זול כך שזה קרה פעם אחת ולא יותר.

2. השתכשכות במי הממטרות בפארק Heckscher הנהדר, כמו גם טיפוס על הגבעה הסלעית הסמוכה וסתם שימוש במתקני השעשועים שבו.

3.ביקור בפארק ברחוב 72 מזרח, שגם בו היה תמהיל מצוין של חול, מים ומתקני שעשועים.

4. נסיעה ברכבת התחתית, כמובן.

5. גן המשחקים של היוניון סקוור. יש לציין שהיה שם מוצלח יותר בביקורנו בסתיו.

6. מרחבי הטיימס סקוור... מקום מושלם ל"הופעה".

7. מעבורת לאי המושלים (גם נעים וגם בחינם!)

נזהרים לא לתייג

2011-07-03T20:53:00.001-04:00

מאז ששירה נולדה, ידענו שאנחנו לא רוצים לתייג את הבנות.
לא לשים את נעה בתפקיד האחות הגדולה והאחראית.
לא לשים את שירה בתפקיד הקטנה וחסרת האונים שלא מבינה.

לא ליצור היררכיה מלאכותית, שנובעת מסדר הלידה.

לתת לכל אחת מהן להיות מי שהיא, לכבד את האחרת ולזכות בכבוד המגיע לה, תוך רכישת כלים להידברות ולתקשורת. בלי להצמיד הגדרות ותגיות, שמהן קשה להשתחרר.

למשל, אם שירה עושה משהו שלא נעים לנעה, נגיד לנעה: "נעה, תסבירי לשירה מה את מרגישה. מה שהיא עושה נעים או לא נעים?", וכך ננחה את נעה להתנהלות מילולית פעילה, שרגישה לסיטואציה הספציפית ולתחושותיה.

לא נגיד לה: "שירה היא קטנה, היא עוד לא יודעת." תוך התעלמות מהפגיעה והסרת אחריות משירה, ותוך התערבות וסיפוק פתרון חיצוני (שבא מאתנו ולא מהן).

באופן כללי, אנחנו משתדלים שמעורבותנו בסיטואציה תתמקד בתמלול רגשות- בשגרה וכמובן בעת קונפליקט. "נעה, את נראית מתוסכלת", או, "שירה, נראה שאת כועסת". משם, אנחנו ננסה להיות אתן בסיטואציה בלי לנקוט צד, בלי להאשים. בלי לתייג. ובמקום לספק פתרונות, נשאל על פתרונות אפשריים.

גם אם שירה רחוקה מלהציע פתרונות כמו נעה, היא מפנימה את צורת השיח והגישה, ונעה מרגישה ש"יש עם מי לדבר".

ובאמת, כשמגיע קונפליקט, אין "תפקידים". אין "רעה" ו"טובה", "אשמה" ו"קורבן", "גדולה" ו"קטנה".

יש שתי ילדות, שמנסות ובדרך כלל מצליחות להתמודד עם הסיטואציה בעצמן.

בגן המשחקים

2011-06-26T20:15:00.000-04:00

כיף לראות כמה לילדים קל לפתוח במשחק משותף- גם אם לא מכירים בכלל.

מחבואים

2011-06-26T19:55:00.001-04:00

לאחרונה, נעה נהנית מאוד מאוד לשחק במחבואים. באופן מיוחד היא אוהבת להתחבא מיד אחרי האמבטיה, לפני שמתנגבים, מתלבשים ומקריאים סיפור. למזלנו, בחדר של הבנות מגוון מקומות המסתור מצומצם, כך שבדרך כלל היא מסתתרת באותו מקום: מתחת לשולחן בפינת החדר. כמובן, בד"כ שירה מסתתרת איתה.

אבל גם אם המחבוא ידוע, יש הסכמה שבשתיקה שצריך לחפש לאורך זמן, להעצמת ההנאה.

אם נמצא את נעה מהר מדי, היא תשלח אותנו לחיפוש שוב.

על רקע כל זה, יצאתי לחפש אותה ערב אחד. "האם נעה מאחורי הווילון? האם נעה מתחת למיטה? האם נעה ליד הספרים?" וכן הלאה. בסוף, הגעתי לשלב בטקס שבו מותר "למצוא" את נעה. "הנה את נעה, סוף סוף מצאתי אותך!"

וזכיתי בתגובה הבאה: "אימא, אבל את קצת משקרת, נכון?" או במילים אחרות: כבוד המשחק במקומו מונח, אבל צריך להיזהר ממשחק מוגזם (over-acting)...

שירה: מְתרגלת נִפרדוּת

2011-06-20T22:06:00.000-04:00

לאחרונה, שירה משחקת שוב ושוב, בגרסאות שונות, משחק זהה: משחק פרידה.

בדרך כלל, השלבים הם כאלה: היא באה ולוחצת את ידינו, מפריחה נשיקה באוויר, אומרת "ביי ביי" ומתרחקת מאתנו.

לרוב, נלווה למשחק גם אביזר דרמטי: תיק, משקפי שמש או הסנדלים שלה, שהיא אוחזת בידה.

וכך היא מעבדת חוויה שמהותית להווייה שלה- ההיפרדות מאתנו. גם אם כרגע מדובר בעיקר רק בפרידה רעיונית, כי היא תמיד נמצאת עם אחד או יותר מבני המשפחה.

ובתמונות אלה רואים את שירה באחד העיסוקים שהיא כה אוהבת, שמאפשרים לה להביע את הנפרדות והעצמאות שלה.

אחיות: רוקדות יחד

2011-06-20T21:55:00.001-04:00

בקר אחד, נעה, שירה ואבא רבצו על הספה.

נעה בהתה בריכוז בטלוויזיה כששירה החליטה להתרפק עליה וחיבקה אותה.

נעה, בריכוז: "לא, אני מסתכלת... אהה! חיבוק אני מאוד אוהבת!"

וכיוון שכבר מזמן קיבלנו החלטה עקרונית לא לנסות לעצב את הקשר ביניהן,

למשל באמירה: "איזה יופי לראות אתכן מתחבקות",

פשוט נתנו לרגע לקרות בלי להוסיף קריינות משלנו, בידיעה שרגעים כאלה משקפים ומעצבים את מערכת היחסים ביניהן בצורה עמוקה ואותנטית, שהיא שלהן ולא שלנו.

ומדהים, בכל פעם מחדש, לראות את הגילויים ההדדיים של אמון, חיבה וקרבה, שלא תלויים בנו בשום צורה.

זחלי משי

2011-06-14T22:56:00.003-04:00

נעה מכינה בית לזחלי המשי שבדרכם אלינו. ניסרתי לה פתח בקופסת נעליים- והיא מדביקה פיסת ניילון במקום, בתור חלון.

יוצאת לקטוף עלי תות בהתרגשות רבה, יחד עם צמתה הארוכה.

מניחה אותם בארגז, מפזרת מעל את הביצים.

עד הבקיעה, למדנו על מחזור החיים של הזחלים מהרשת.

כעבור שבועיים בקעו זחלים קטנטנים.

וכעבור שבועיים נוספים הם גדלו מאוד. נראה שהיו יכולים לשגשג יותר, לולא הפעלנו את המזגן.

מסתבר שזחלי משי אוהבים טמפרטורות חמימות למדי.

עכשיו מחכים לגלמים, כך שהמשך יבוא...

ועוד על תחרות

2011-06-14T22:16:00.002-04:00

ההתמודדות שלנו עם נושא התחרות ממשיך.

כמובן, יש לכך סיבה טובה. השוואה חברתית היא מקור מרכזי למידע על העולם.

ואף שיש עוד דברים רבים שמעסיקים את נעה ואת חבריה כשהם משחקים יחד,

יש גם הרבה בדיקה והגדרה עצמית מול האחר.

המעניין הוא שלתחרות יש פנים רבות. מול חברים בנים, היא בדרך כלל תלבש מעטה פיזי יותר:

מי רץ מהר יותר, מי גבוה יותר, מי ידווש מהר יותר באופניים וכן הלאה.

מול חברות בנות, זה מתבטא בצורה של הגדרת מעמד, תפקיד או היררכיה- מי תזכה להיות האימא, מי תזכה ללדת קודם (!), מי תהיה רפונזל בעלת השיער הארוך יותר ועוד.

כמובן, ישנה גם תחרות מיוחדת במינה, שלעולם אינה נעלמת באמת: תחרות בין אחים.

יש מעט מאוד מזה בהווי היומיומי שלנו, אבל כשיש סימנים לקנאה או תחושה של צורך בתחרות, אנחנו תמיד נכיר ברגש ("שירה, את רוצה שנתייחס גם אלייך?") וננסה להיות הוגנים כלפי כל הצדדים, תמיד ("בואי, תצטרפי אלינו להקראת הסיפור").

אנחנו משתדלים לא לעודד תחרות, אבל גם לא מגבילים אותה, למעט במקרים שבהם היא מסוכנת (תחרות דיווש בדרך שיש בה כבישים, למשל). אנחנו כן משתדלים להדגיש את חשיבותה של הדרך, בלי קשר לתוצר.

וגם מנסים לעודד הסתגלות במצבי "הפסד". ככל שמתרגלים את זה, רואים תוצאות בשטח.
וכך לדוגמה, כשחברה אמרה לנעה שהיא תהיה המיילדת הכי טובה, נעה חשבה ואמרה: "יופי, אז את תבדקי אותי."

וזה לא אומר שאנחנו כמהים לבינוניות. זה רק אומר שאנחנו מאחלים לבנותינו שיהיו נאמנות לעצמן ולא ללחצים חיצוניים, כמידת האפשר. ולא מעט אנחנו מזכירים בהקשר זה לנעה שיר מקסים שנתקלנו בו לאחרונה: "בדיוק בדיוק כמו שאני, ככה זה טוב".

בגנים הבוטניים של רטגרס

2011-06-14T21:32:00.001-04:00

לא מזמן גילינו לראשונה את יער היילר שנמצא בגנים הבוטניים של רטגרס. הכניסה לציבור לא מותנית בתשלום.

המסלול היה מגוון ומעניין- בחלקו מישורי, בחלקו עבר ליד נהר, מלא בצמחייה, לא קשה מדי. השילוט לא היה מזהיר, אבל לא הלכנו לאיבוד... אולי כי שטח היער לא גדול, בסך הכול.

האטרקציה המרכזית התגלתה במרכז היער, שם מצאנו מין יער שתול של עצי מחט. העצים היו נטולי עלווה, אולי מתים. המקום נראה פשוט מכושף. במרכזו גילינו מין מחסה קבע-ארעי, מעצים וזרדים, עם מקום למדורה במרכזו.

המקום היה מסעיר ומעורר דמיון- לילדים ולמבוגרים גם יחד.

ונעה עשתה את המסלול כולו בתור חתולה עם אזניים וזנב.

נזהרים בטבע

2011-06-14T21:14:00.001-04:00

כשאנחנו מטיילות בטבע, ושירה לא במנשא אלא מתרוצצת להנאתה,
כיף לראות את חדוות המרחבים שלה.

ולא שאין מחיר לחיי הבר השופעים כאן: עקב ריבוי האיילים,
אחרי כל ביקור בטבע אנחנו מוודאים שאין עלינו קרציות (כבר מצאנו יותר מאחת).

וכמובן, חשוב להיזהר מהצמח הכה נפוץ כאן, שמכונה בעברית "אוג ארסי".

ובכל זאת, הטבע הזה משכר.

כחול היום

2011-06-01T22:00:00.000-04:00

כבר מזמן אנחנו רואים כמה שירה נהנית מחוש המגע- אף שעוד לא נכתב על כך ברשומות נוספות.
לפעמים היא תשב בפינת החדר, תלטף את זרועה במכחול או תדגדג את רגלה בצמה של בובה, וכל זה בריכוז אין קץ...

לכן זה לא ממש היה מפתיע שהיא כל-כך נהנתה לפגוש חול בחוף הים. להתפלש בו, ליהנות מחספוס הגרגרים ומהחום שלהם,

וגם... לטעום אותו (מתנצלת על התמונה ההפוכה)!

בחוץ

2011-06-01T21:21:00.000-04:00

כמה טוב שנעים בחוץ, ואפשר לצאת לטייל בשכונה.

כמה טוב שאפשר לפגוש שכנים ככה סתם ולשחק.

כמה טוב.

גן שלנו

2011-06-01T20:56:00.002-04:00

עוד מעט מסתיימות שנתיים בגן של נעה.

הרציונל ועיתוי תחילת הליכתה לגן היו מורכבים: הרגשנו שהיא מעוניינת בחברה על בסיס קבוע ("אימא, מי בא אלינו היום?"). הרגשנו שהאנגלית מתחילה לפגום בתקשורת שלה עם בני גילה (האישיות המשחקית שלה עם דוברי עברית התחילה להיות שונה מאוד מהתנהגותה עם דוברי אנגלית), ועמדה להיוולד לה אחות קטנה.

באותו שלב, היא הייתה בת שנתיים ותשעה חודשים וידעה מילים ספורות באנגלית

(אחרי יותר משנה בארה"ב). וכאמור, בעברית שפתה הייתה קולחת.

בשנה הראשונה היא הלכה לשעתיים וחצי בכל פעם, 3 פעמים בשבוע. בהתחלה, לא היה פשוט לשחרר אותה. בבוקר היא הייתה אומרת לפעמים שהיא לא רוצה ללכת לגן. אבל ברגע שהיא יצאה עם אבא שלה לדרך, היא הייתה נרגשת בצורה חיובית מהדרך ומההגעה. מעולם לא נעצבה כשנפרדנו, מעבר ל-3 ימי ההסתגלות הראשונים.

לגן שבחרנו הגענו אחרי מסע חיפושים אינטנסיבי למדי ורגע לפני שעמדנו להתייאש ממציאת גן מוצלח ששכר הלימוד שלו לא מחייב לקיחת משכנתה. רצינו גן לא מסחרי ככל האפשר, עם מספר מועט של ילדים, עם אווירה של ביטחון וחום, שמאפשר ילדוּת ולא לוחץ להישגים לימודיים. וכאמור, ברגע האחרון ושבועיים לאחר פתיחת שנת הלימודים, מצאנו לנו גן כזה. נעה היא דוברת העברית היחידה (אף שהגן שוכן בבית כנסת), והשימוש באנגלית הפך תכוף ורלוונטי.

ההסתגלות למסגרת הייתה חלקה באופן מפתיע, אבל לקח זמן לא מבוטל עד שהתחלנו לראות את האנגלית מעובדת אצלה; קרוב לוודאי שההבנה הייתה שם משלב מוקדם יחסית, אבל ההפקה המסיבית התחילה ממש רק בתחילת השנה השנייה.

השנה נעה הלכה לגן 4-5 ימים בשבוע, מ-9 עד 12:30. נעה לא מבקשת להישאר בבית כמעט (אף שלפעמים היא נשארת בבית, כשאנחנו יוצאים לטיול עם חברים, אבל זה כבר נושא לרשומה אחרת). היא מספרת לנו על חוויות שהיא עוברת שם- רובן נעימות, חלקן פחות, ובכל סיפור, אנחנו משתדלים להיות שם איתה בחוויה ולעזור בעיבוד, במקרה הצורך.

כחודש לאחר תחילת השנה הנוכחית, האנגלית התחילה לצאת ממנה בשצף ולא הפסיקה מאז. ההגייה עוד משובשת בדברים מסוימים, והדיבור לא קולח כמו בעברית, אבל היא מבינה ומובנת. תקשורת עם הסביבה לא מצריכה את תיווכנו, ורואים עליה כמה נעימה לה העצמאות בתקשורת.

האנגלית נהייתה כל-כך משמעותית בחשיבתה, עד שהיא משרבבת מילים באנגלית מדי פעם למשפטיה בעברית; למשל, "אימא, הקרטיב שלי איס מלטינג".

ובמקרים כאלה, אנחנו חוזרים על דבריה בעברית, בלי להדגיש את השגיאה,

אלא רק כדי להנכיח את העברית: "הקרטיב שלך נוזל? אז הנה מפית."

תמונות אלו צולמו ב"מרוץ" האופניים השנתי שנערך בגן לפני כמה שבועות.

מיטה מתנפחת

2011-05-27T12:18:00.000-04:00

לקראת הגעת אורחים, ההתרגשות כפולה ומכופלה.

ישנה ההתרגשות מהגעת אורח אהוב,

שמזמן לא פגשנו ועכשיו נוכל להתענג על נוכחותו.

כל המחשבות על סיפורים, רגעים, וביקורים במקומות מיוחדים שנחלוק עם האורח יוצרים ציפייה רבה;
אבל ישנה התרגשות נוספת, לא פחותה מזו הקודמת: שמחת ניפוח המזרון.

טקס של ממש קודם לניפוח. פינוי החדר, שאיבת אבק, הבאת המזרון (ששוקל טון!), פתיחתו וחיבורו לחשמל ו...
אז מתחיל הקסם. כמובן, יש צורך בדחיית סיפוקים לשם השלמת המשימה, ולחלקנו זה קשה יותר.

אבל בסופו של דבר, אנחנו משלימים את המשימה, ועוברים למשימה המאתגרת מכולן:

להשאיר את האוויר בתוך המזרון עד שהאורח יגיע...

בילוי עם סבתא

2011-05-20T23:46:00.000-04:00

בילוי בשכונה עם סבא

2011-05-20T23:41:00.000-04:00

מתקשרים

2011-05-20T23:32:00.002-04:00

לפעמים, נעה מושיטה לי חפץ כלשהו ומבקשת,

"אפשר שזה יהיה טלפון בכאילו, ושסבתא תדבר אתך?"

אני לוקחת את "השפופרת", אומרת שלום, מנהלת שיחת חולין קצרצרה, ומחזירה לנעה.

ואז נעה נהנית "לפטפט" שיחות של ממש עם סבתא. מספרת לה מה שלומה,
מה קרה היום, מה עשתה בגן.

מה שלא תמיד קורה בזמן שיחת "סקייפ". לעתים קרובות, נעה בוחרת להימנע משיחה.
ואנחנו לא לוחצים. מעדיפים שהקשר יתקיים מתוך בחירה, מתוך כיף.

שירה, מצדה, עדיין מתייחסת לסקייפ כאל צעצוע שניתן לתפעל להנאתה,
ולוקחת אותנו מדי פעם למחשב, תוך שהיא מצביעה עליו ואומרת "קייפ!"

השיחות המדומיינות הן דרך נוספת לשמר ולקיים מרחב רגשי מעבר לאוקיינוס,
עד לשיחה הבאה שבה נעה משתתפת ברצון, בשמחה ובכיף...

וגם עד לביקור הבא.

כשפפי וממי מבקרים

2011-05-20T23:18:00.000-04:00

שירה מציירת

2011-05-18T20:17:00.000-04:00

שירה כבר יודעת שמציירים על נייר. זאת אומרת, כך אני מקפידה לומר ולהראות. ולרוב היא גם נהנית לעשות את זה.

אבל לפעמים היא גם נהנית לבחון את הגבולות... ולצייר דווקא על השולחן.

או על כן הציור.

וכשנראה לי שעיקר המטרה הוא לצייר במקומות האסורים, ולא עצם חווית הציור-
אז נפרדים מהצבעים ועוברים לפעילות אחרת.

מוסיקה!

2011-05-18T20:04:00.000-04:00

אפשר לספר על שבחי חשיבות המוסיקה בחיים,

או להפליג בדיבורים על חינוך מוסיקלי,

אבל כפרפראזה על המשפט האלמותי, "תמונה אחת שווה אלף מילים",

מנגינה אחת משפחתית שווה אלפי תווים בודדים.

איך יודעים שבא אביב (המשך)

2011-05-16T20:16:00.000-04:00

פריחת עצי הדובדבן בפארק קולוניאל היא הוכחה מספקת להגעת האביב.

לאחר חלקו הראשון של הטיול בפארק, המשכנו למסלול טבע קצר בפארק.
רוב העצים, למרות סימני האביב שמראה הדובדבן, עדיין עמדו בשלכת החורף.

שירה נהנתה כל-כך ממרקם העלים היבשים.

כעבור הליכה של כמאה מטרים, התגלה לעינינו דייר מפתיע.

קטיף הבצל נמשך. אחרי שמיני בקשות והסברים לא עזרו, הטלנו וטו על הקטיף בשלב זה.

וכאן התגלו דיירים מפתיעים נוספים, שניתן היה לצפות בהם מנקודה זו:

צבי מים.

ומכאן ואילך, התמונות מדברות בעד עצמן...