ברוכה הבאה, מיה!

שבע בבוקר. סבא וסבתא נכנסים לביתנו אחרי שנחתו לפני כמה שעות בנמל התעופה ניוארק.
מיד הם מתבשרים שהלידה כנראה תקרה היום, כי התחילה ירידת מים קצת לפני הגעתם, ביומו הראשון של שבוע 39 בהריון. התרגשות גדולה אצל כל הנוכחים: מהלידה הקרבה, מהמפגש המרגש אחרי יותר משנה... הכול יחד.

נעה כבר מוכנה ומצפה בהתרגשות לסבא וסבתא. שירה לא פגשה אותם מאז גיל שנה- חוץ מאשר בשיחות סקייפ- אבל כעבור זמן קצר מאוד, היא מגלה אמון מלא בסבים. נעה והיא כבר יודעות שכשהתינוקת תגיע, הן ילכו ל"מסיבת פיג'מות" אצל סבא וסבתא במלון. ואכן, עד שש בערב מבלים יחד בבית- אוכלים, משחקים, ישנים, שוב אוכלים וחוזר חלילה. בשש הבנות והסבים נשלחים מהבית, וההצגה מתחילה.

המיילדות כבר בדרך. אני כבר יודעת איך לנשום את הצירים- לא מבזבזת אנרגיה על ביטוי ווקאלי. נושמת את הכאבים. יודעת שזה כמו גל- רק צריך לעבור את השיא וזה נרגע, עד הציר הבא. אחרי 4 שעות של צירים אפקטיביים, רובם בתוך האמבטיה, מגיע שלב הלחיצות.

מחפשת את התנוחה הכי טובה. זזה ולא מוצאת את עצמי- על הצד, על הגב, בכריעה... וקצת אחרי שהראש יוצא, הכאב מכריע ואני מחליטה שעדיף ללדת ביום אחר...  אבל המיילדת לא מוותרת לי.

והנה היא פה, מיה. שלושה ק"ג ושמונה מאות שמונים גרם של מתיקות ורוך.

למחרת בבוקר, הסבים מגיעים בלוויית הבנות, הנרגשות כל-כך. לשירה הקונספט של תינוק לא זר לגמרי- היא מכירה כבר את "דוהר" (זוהר) של אילת ומאיה של אילנה. היינו בטוחים שהשימוש בשם מיה יבלבל אותה, אבל היא הפנימה מיד שזו לא מאיה של חברינו הטובים...

ונעה גם היא, מאושרת מהתוספת החדשה למשפחה,  שמחה להחזיק אותה בכל רגע שאפשר (בדומה לשירה).

רק מילה אחת צריך כאן: נחת. מזל טוב לכולנו!

איש!

לא מזמן צפינו בסרט של דיסני, בהחלט לא מותאם לגילה של שירה.

בכל פעם שראו את הדמות ה"רעה" (אופייני לז'אנר...), שירה ציינה שזהו "איש!"

תוך שהיא מקמטת את מצחה בהבעה זועפת. באותו לילה, לפני השינה, היא קראה כמה פעמים "איש" והצביעה אל הסלון, מה שהזכיר לנו שיש דברים שראוי להמתין איתם עוד כמה שנים, במידת האפשר.

ובאותו הקשר, לאחרונה נראה שלעתים היא מחקה התנהגות שמבטאת פחד (ולא באמת חווה אותו). כך למשל, בבית חברים יש ציור של ג'ונגל, שנעה ממהרת לחלוף לידו רק עם ליווי צמוד, תוך האמירה "אני פוחדת!". שירה גם היא התחילה להצביע על הציור ולומר "אני דדת!"... תוך שהיא מחייכת חיוך קטן.

בכל מקרה, אנחנו כאן כדי להחזיק לה את היד (:

חותלות לנעה

כבר כמה שנים אני מנסה להעמיק את שליטתי בסריגה. לאחרונה התחלתי להרגיש ביטחון רב יותר ביכולת ההולכת וגדלה ואני נהנית להשקיע את עצמי בפרויקטים של סריגה במסרגה אחת. אחד מהם הוא חותלות לנעה, שהתבססו על ההדרכה הזו.

נעה, בינתיים, לא ממש מוצאת בהן כל צורך... אז מזל שנהניתי לסרוג אותן, ואולי יום אחד היא עוד תימלך בדעתה...

sleepover

כבר כמה זמן שנעה מייחלת לעשות מסיבת פיג'מות עם חברים, ובמיוחד אצל עידן. כמה היא ושירה שמחו כשבני משפחת שוהם באו אלינו למסיבת פיג'מות לא מזמן. ניצלנו את מזג האוויר הנעים לטיול בחוץ.

מהר מאוד התברר שלא מדובר בילדים סתם, אלא בשתי נסיכות, נסיך ואביר.

 

 

 

נעה ועידן בדיוק "התגרשו".

 

שירה נהנית ללכת בשיווי משקל על הפסים במגרש,

עידן מנסה לעזור ליובל למצוא פיתרון לבעיה,

ו... הבנים והבנות.

בגדי הבובות החדשים

שירה אוהבת לשחק בבובות, ומגלה עניין גדול בהלבשתן ובהפשטתן- כמעט כמו שהיא אוהבת להלביש ולהפשיט את עצמה.
כשסיפרתי זאת לאילנה, היא אמרה שיש לה הדרכה להכנת בגדי בובות מבגדי תינוקות ישנים והציעה להכין אותם בשבילנו...

וכמה שירה נהנית מהמתנה הזו. בגד גוף, מכנסיים, אפילו שני חיתולים רב פעמיים- הכול נעשה באהבה, ומחומרים נעימים בהרבה מאלה שקיבלנו עם הבובות. אפילו נעה "נתפסה" מלבישה את הבובות השבוע...
יש לי הרגשה שהבגדים הללו ישמשו אותנו לא מעט. תודה, אילנה!

 

גן הפסלים בסתיו

ביקרנו בגן הפסלים האהוב עלינו, Grounds For Sculpture, הפעם עם מרשה, מקס ומיילו- והנה כמה תמונות שממחישות את אופי הביקור. קרוב לוודאי שהפעם הבאה שנגיע לשם תהיה כבר באביב, עם החורף שמתחיל להגיע, רשמית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחיות: בתיאטרון הבובות

כיף לראות כמה נעה ושירה נהנות מעשייה משותפת, כמו למשל מהעלאת הצגת תיאטרון בובות.  זה לא אומר שאין ביניהן קונפליקטים. וכשזה מגיע, תמיד אנחנו משתדלים להתנהל באותה צורה:

להיות נוכחים באופן מינימלי, ורק אם נראה שנוכחותנו נזקקת,  בלי לשפוט ותוך שמירה על רוגע.

להנחות לשימוש במילים ולא בכוח. לבטא את הרגש, אם מישהי זקוקה לעזרה בביטוי מילולי ("נראה לי ששירה כועסת", או "נראה לי שנעה עצובה").

לעודד את המשתתפות לתקשר ביניהן. ("אימא, שירה לקחה לי את הכדור!" -"אז תדברי איתה.")

להנחות לבקשה מהצד האחר, באופן המגדיר מה הוא מתבקש לעשות ("תתרחקי כדי שאוכל לצאת, בבקשה")  במקום לתקשר בפקודות ובצעקות, המתמקדות בבקשה לא לעשות ("לא, אל תיכנסי הנה!", או "לא, זה אסור!")

וכמה מספק לשמוע, כשקונפליקטים כאלה נפתרים בעצמם בשקט ותוך הידברות וכבוד, בהתאם לכללים שכבר הוטמעו. ברור שהדברים דינמיים, ושתמיד נהיה שם אם ירצו בעזרתנו.